עבורי למידה והתפתחות הן דרך חיים. חלק ממה שלמדתי העשיר את ארגז הכלים המקצועי שלי וחלק גם נגע ברבדים עמוקים של מי שאני כאדם. כך קרה עם סאטיה.

אי שם ב-1995, בשיעור משחק שלמדתי במסגרת תואר ראשון בתיאטרון (כן, גם זה קרה), המנחה, איש אשכולות עם עין חדה וניסיון חיים, הגיב בתדהמה לאופן בו ביצעתי את המונולוג של אנטיגונה: "אני לא מאמין שאת(!) הרשת לעצמך לעשות צעד אחורה".
לקח לי יותר מ-25 שנה להבין את עומק הנאמר. אז, צעד אחורה לא באמת נכלל במרחב האפשרויות שלי. בכל מחיר.

המרחב של אימון סאטי סיפק לי מקום בטוח להתייצב מול מציאות חיי ולנהל עם עצמי דיאלוג. ללמוד ש"בכל מחיר" גובה מחיר כבד. להכיר את ההבדל בין עוצמת החוזק והנוקשות לבין עוצמת הרכות והגמישות; לגלות שיש דרכים רבות להגיע לאותה המטרה, ושלעיתים את המטרה נכון לשנות.

למדתי להקשיב לעצמי הקשבה אחרת; להכיר, לחבר ולאחות את החלקים שהרחקתי כי לא ידעתי להכיל. ולראות, באמת לראות את מה שסביבי.

המפגש עם השיטה קירב אותי לעצמי והפך לאשת מקצוע טובה ומדויקת יותר.  הוא לימד אותי רמות חדשות של הקשבה והמחיש איזו עוצמה של ריפוי, התפתחות וצמיחה טומנות בחובן הקשבה, הכלה ורכות. 

כיום, אני חיה בחיבור גדול יותר עם עצמי ועם האנשים בחיי - חיבור שהולך וגדל ככל שאני ממשיכה להתאמן ולאמן.